יש לי עניין עם הקול שלי. תמיד התביישתי בו. תמיד היו יורדים על הקול שלי ומחקים אותי. כאילו צוחקים איתי אבל בעצם עליי. זרמתי איתם, כלפי חוץ, אבל בפנים זה נגע בנקודות הכי כואבות.
הבנתי את הרמז וניסיתי להשתיק את עצמי כמה שאפשר. גם העבודות שבחרתי היו אילמות. אני לא שולחת הודעות קוליות בוואצאפ, גם כשיש לי מגילה לכתוב. כשאני שומעת את הקול שלי שנתפס בטעות באיזה וידאו, אני מתכווצת בכל פעם מחדש.
הפעם הראשונה שלא היה אכפת לי איך אני נשמעת ונראית הייתה בלידה הראשונה שלי. הכנתי לעצמי כמה אופציות לבגדים (לידת מים) ובסוף, כשהצירים התגברו, תלשתי מעצמי את הכל כי לא הצלחתי לסבול שום דבר עליי. אני, שלא אוהבת להיות חשופה מדי, תמיד אעדיף להיות מכוסה, הייתי ערומה מול הדולה, הרופא המיילד, שרון ואחותי. ולא היה לי אכפת בכלל. לא עניין אותי כלום חוץ מלעבור את הגל (הציר) בכל פעם. נהמתי ואני בטוחה שהשמעתי כל מיני קולות, ולא היה לי אכפת. וזה עזר! ככל שהתמסרתי והלכתי רחוק יותר עם הקול והתנועה שנבעו מתוך הגוף שלי, ככמה הצירים היו נסבלים יותר, למרות שהיו כבר עוצמתיים הרבה יותר. הרגשתי שאני גולשת על הגלים. מתמסרת אליהם.
באיזשהו שלב, הדולה שלי הציעה לי לקרוא לתינוקת שלי: "בואיייי", "בואייייי". בהתחלה היה לי קשה לזרום אתה אבל כשהבנתי שהוויברציות של הקול הנמוך מגיעות עד אליה, הלכתי על זה. וזה היה ממש משחרר ומרגש לדבר עם התינוקת שלי תוך כדי הלידה. והרגשתי שזה אפילו עוזר לקדם את הלידה.
בשלב בלחיצות, כשהיא סוף סוף התחילה לצאת, איכשהו הייתי שוב במוד המשימתי ורציתי בעיקר לסיים עם זה ולהיות כבר אחרי. נקרעתי מאוד. ההחלמה הייתה קשה וארוכה. נותרה צלקת שהקשתה עליי יותר משנה אחרי הלידה.
קאט ללידה השנייה, רק שנה ושבעה חודשים אחרי הראשונה. צירי לחץ. אני בתוך בריכה של אינטקס בפינת המשחקים של גאיה (היא לא בבית, כמובן). הכאב כבר גדול מנשוא והפעם אני מתמסרת אליו. ייקח כמה שייקח, אני חושבת לעצמי, אני בנוכחות מלאה עם הכאב שמפלח אותי. משהו אומר לי, הכל יהיה בסדר. רק אל תמהרי הפעם. משתחררת מתוכי הצרחה הכי חזקה שהגוף שלי מסוגל להפיק. הייתי צרודה שבוע אחר כך. במהלך הצרחה הזאת היא נולדה, יצאה מתוכי אל תוך המים החמימים של הבריכה.
לצעקת הלידה (זה ממש מושג, מסתבר), יש גם הסבר פיזיולוגי. כשצועקים, הפה פתוח לרווחה ויש הוצאת אוויר מאומצת, מה ששומר על לחץ תוך בטני מתון ולא גדול מדי,ובכך קטנים הסיכויים לפגיעה ברצפת האגן וקרעים בפרינאום. (לעומת קליעת האוויר ועצירת הנשימה בשלב הלחיצות),
משתי הלידות האלה יצאתי אישה אחרת. אמנם עדיין לא מצליחה להתגבר על הפחד הלא ברור מלשלוח הודעות קוליות בוואצאפ. אבל משמיעה את קולי. גם בדברים הקטנים, לבקש להחליש את המוזיקה או את המזגן. וגם בדברים הגדולים, להתעקש על חינוך טוב לבת שלי, תזונה טובה וכו'. גם כשנדמה שזה אנחנו מול כל העולם. בהרגשה שלי אני בולדוזר.
משהו השתחרר בי בצעקה הזאת. התחיל בלידה הראשונה והושלם בלידה השנייה. וימשיך להיפתח עוד ועוד למשך שארית חיי, אני מאמינה.
אני מזהה את ההשתקה העצמית הזאת בהרבה נשים אחרות, גם אצל היולדות שאני מלווה. כשאני מנסה לתרגל איתן קול נמוך שמהדהד באגן, הן פתאום משתתקות, נבוכות. ואני מבינה אותן. ועם זאת כל כך הייתי שרוצה שלא יהיה אכפת לנו איך אנחנו נשמעות, שנשמיע את קולנו בלידה עצמה וגם בחיים. שנדרוש את מה שאנחנו רוצות, שלכל הפחות נעמוד על הזכויות שלנו.
הרבה פעמים, מה שמפתיע הוא שדווקא הנשים הקרייריסטיות, החזקות, שמחזיקות את כל העולם, בלידה עצמה, הפחדים וה"לא נעים" בולמים אותן והן משתתקות. היו רוצות כך וכך אבל לא העזו לבקש או לעמוד על שלהן.
יש לי את הזכות לצעוד עם נשים יד ביד במסע הזה, וביחד לקלף עוד שכבה ועוד שכבה, של אמונות מגבילות, של פחדים, של לחשוב אלף פעם לפני שעושות משהו או מבקשות.
יש לי את הזכות העצומה להיות הקול של אותן נשים בחדר הלידה, ולא רק שם. אין ברירה, יש לי תפקיד שעליי למלא. וכמה התפקיד הזה ממלא גם אותי בהשראה, בכוח.
לשיתוף הפוסט