אחרי שעות של צירים שהלכו והתגברו, שעות שבהן הרגשתי את כל קשת הרגשות. הרפיה עמוקה ואז דריכות ושוב להיזכר להרפות. הנה זה קורה. הנה התחושה הזאת שמילים לא יצליחו לתאר. זה כואב. זה שורף! ואי אפשר לברוח מזה. זה קורה עכשיו! הכאב מפלח אבל אני יודעת שאני פשוט צריכה לעבור דרך זה. ולנשום. ועוד שנייה אני מחזיקה אותה בידיי.

הכאב מתגבר וצרחה עצומה יוצאת ממני. צרחה שמנסה לבטא את התחושה הזאת שבאמת אי אפשר לתאר במילים. רגע אחרי שאני מרגישה שכבר אי אפשר יותר, אני מרגישה אותה יוצאת למי הבריכה החמימים. עוד רגע עובר והיא בידיים שלי, על החזה ועל הבטן שעד לפני שנייה עוד הייתה מלאה ומתוחה. חמימות אין סופית. תחושה שאין עליי בעולם הזה. עשיתי את זה. הכל קטן עליי מעכשיו.

אני על גג העולם. רוצה לעשות הכל עכשיו. אבל כואב לי. ואני עייפה. ונפער בי חלל גדול בפנים. פיזי, ממש בבטן. אבל גם רגשי. מרגישה כאילו נכנסה בי משאית. מצד אחד אני באופוריה מטורפת. מחזיקה בידיי את התינוקת שלי. מהממת כל כך. חמימה. קטנטנה. ושלי.

מצד שני, קשה לי ממש. וכואב לי. אני רוצה להתקלח, לאכול, ושמישהי תעטוף אותי כמו בוריטו ענק, שתאסוף את כל החלקים שקצת התפזרו מדי. שתהדק את כל חלקי גופי סביב החלל שנפער, כדי שהוא לא ירגיש כל כך גדול.

הדואליות המטורפת הזאת בין תחושת האופוריה של אחרי לידה, לבין התחושה שנכנסה בי משאית בהתנגשות חזיתית, היא בלתי נתפסת בעיניי. אבל זה מה שזה.

בשתי הלידות שעברתי, אני מרגישה שמשהו בי התפרק כדי להיבנות מחדש. יותר חזקה, יותר עומדת על שלי, יותר נאמנה לעצמי.

השלב הזה של הבניה מחדש, לוקח זמן (לדעתי תהליך הבנייה מחדש נמשך לנצח, קוראים לזה התפתחות). ובזמן הזה אני צריכה שיהיו רכים איתי. שיעטפו אותי. שיערסלו אותי. כדי שיהיו לי את הכוחות לעטוף, לערסל, להניק, להלביש, לקלח, לקפל, לנקות, להרגיע..

הימים של אחרי הלידה הם ימים רגישים מאוד. ימים שבהם אנחנו מאוד פגיעות. הכל פתוח, פיזית ורגשית.

המקלחת הראשונה של אחרי הלידה, הרגע שבו אנחנו בוחנות את הגוף החדש שלנו ועושות "הערכת נזקים". מסתכלות על הבטן שהתפנצ'רה פתאום. מרגישות את החלל שנפער. מתרגלות להיעדר התחושה של התנועות מבפנים. ברגעים כאלה טוב שתהיה אתנו מישהי, שתוודא לפני הכל שאנחנו לא נופלות, שתשאל אם צריך להביא משהו. שתגיש מגבת נקייה, סבון מפנק, ספריי לטיפול בתפרים. הדברים הקטנים-גדולים האלה הם מה שיכול לעשות את ההבדל בין תחושת בדידות תהומית, לתחושה שאמנם לא הכל מושלם, וכואב לי, אבל רואים אותי. וזוכרים שבנוסף לתינוקת מתוקה, נולדה כאן עכשיו אמא. וגם היא צריכה אמא. לאו דווקא אמא שלה, אבל מישהי שכל תפקידה באותו זמן הוא לראות אותה, להיות אתה בזה. להחזיק ביחד את התחושות המורכבות. לראות שהכל באמת בסדר, ולא רק למראית עין.

כל אמא צריכה אמא